זכות הציבור להכיר את שופטיו

בשלושים השנים האחרונות מתרחש תהליך מסוכן, במסגרתו צוברת המערכת המשפטית סמכויות חסרות תקדים, המציבות אותה מעל לרשות המבצעת ומעל לרשות המחוקקת. עודף סמכויות אלו שוחק את האיזונים והבלמים המגנים על נשמת אפה של הדמוקרטיה ויוצרים מדרון שבסופו נמצאת רודנות שלטונית. תהליך זה הינו תוצאת התנהלותם של שופטי בית המשפט העליון הפועלים כשחקנים פוליטיים לכל דבר ועניין. הם לוקחים על עצמם סמכויות שלא ניתנו להם על פי חוק וממציאים מערכת מושגים המערערת על עקרונות היסוד של המשטר התקין במדינת ישראל. 

על מנת להפוך לשליטים שאין עליהם מגבלות, נסמכים שופטי בג"ץ על ארבעה עקרונות שהם עצמם יצרו:

  • ביטול עקרון אי-השפיטות: קביעה כי לבית המשפט יש סמכות לדון בכל נושא, כולל בנושאים פוליטיים מובהקים.
  • ביטול עקרון זכות העמידה: קביעה כי כל אדם יכול להגיש עתירה לבית המשפט בכל נושא, גם אם אינו צד ישיר לסכסוך.
  • החלפת עקרון ה"חוקיות" בעקרון ה"סבירות": קביעה כי השופט חופשי לפסוק על פי שיקולים סובייקטיביים, ולמעשה באופן שרירותי.
  • הסמכות הבלתי חוקית לפסול חוקים: מתן מעמד-על לחוקי היסוד ובפרט "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק": קביעה כי חוקים אלה, שעברו בתמיכת 32 ו-23 ח"כ בהתאמה בלבד, מהווים "מהפכה חוקתית" המעמידה "זכויות חוקתיות-על-חוקיות" מעל חוקים אחרים. חוקי יסוד שאינם מתיישבים עם רוח שופטי בג"ץ, מאוימים בהרבה על ידי פטישי בג"ץ. ראה ערך הדיון בחוקתיות חוק יסוד: הלאום. 

על מנת לבסס את מעמדו מעל המחוקק משתמש בג"ץ בכלי השרירותי הבא:

  • פרשנות "תכליתית" של החוק: קביעה כי פרשנות החוק אינה כפופה ללשונו, אלא ל"תכלית משתמעת" שמרחיבה באופן חסר יסוד את תחולת החוק, ולעיתים אף סותרת באופן מובהק את כוונת המחוקק.

כך ניכס לעצמו בג"ץ סמכויות מרחיקות לכת והפך בג"ץ לגוף שלטוני שכופה את עמדתו בצורה כוחנית על הרשויות הנבחרות ועצמאותן. הרשות המחוקקת והרשות המבצעת:

  • פסילת חוקים שאינם מתיישרים עם תפיסת העולם הערכית של בג"ץ. תדירות הפסילות הולכת וגוברת, כאשר ב-25 השנים האחרונות נפסלו 20 חוקים, שמתוכם ב-2017 לבדה נפסלו  14,5 במשך העשור האחרון ולקראת סוף שנת 2020 אנו רואים כיצד בגץ דן בביטול תיקונים בחוקי יסוד והשיא יגיע בדיון בחוק יסוד מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

במה התנהלות בג"ץ פוגעת?

  • טרפוד מדיניות הממשלה בנושא הטיפול במסתננים לאורך שנים: פסילת נוהל 'החזרה חמה', מניעת פיזור המסתננים ברחבי הארץ, פסילת חוקים המעניקים למדינה סמכויות ענישה נגד המסתננים (שלוש פסילות), טרפוד ההסכמים להרחקת המסתננים למדינה שלישית.
  • התערבות בעבודת הכנסת: פסילת החלטות שנמצאות בסמכות יו"ר הכנסת, כפיית נהלי עבודה בכנסת, ביטול חוק דירה שלישית בטענה שהליך החקיקה היה מהיר מדי.
  • התערבות בעבודת הממשלה: פסילת מינויים למשרות ציבוריות, כפיית פיטורי שרים, העברת סמכויות למינוי בכירים בשירות הציבורי לידי המערכת המשפטית, התערבות בהחלטות כלכליות כגון מתן פיצויים לחקלאים.
  • פגיעה במדיניות המלחמה בטרור של ישראל: הכתבת תוואי גדר הביטחון, מניעת גירוש מחבלים והריסת בתיהם, איסור על 'נוהל שכן', התערבות בנהלי לחימה ודרישת דיווחים מבצעיים במהלך קרבות, הגבלת סיכולים ממוקדים, כפיית העברת משאבים לעזה בזמן שנורים ממנה טילים על אזרחי ישראל, מתן בסיס לדו"חות השמצה נגד ישראל, הגבלת שיטות של חקירת מחבלים, חיוב המדינה לאפשר ביקורים אצל מחבלים שמשמשים "קלפי מיקוח" להחזרת שבויינו.
  • התערבות בעבודת היועץ המשפטי לממשלה: כפיית פתיחת חקירה והעמדה לדין.
  • התערבות בעבודת רשויות הדת: הכתבת מתן כשרות בניגוד להלכה.
  • התערבות בהליך הפוליטי: כפיית ראשי ערים להתפטר.
  • פגיעה משמעותית בחירויות האזרח: הוצאת צווי מעצר שרובם אינם מובילים לכתב אישום, אישור מעצר עד תום ההליכים ללא הצדקה, עינוי דין של נאשמים הנמצאים במעצר לאורך זמן, פגיעה בייצוג של נאשמים.

בלא מעט תיקים פוסקים שופטי בג"ץ באופן פוליטי המשקף עמדות פוסט-ציוניות:

  • פסיקה המכתיבה מדיניות המקובלת על בג"ץ: חיוב ישוב יהודי לקבל לא-יהודים (אך לא להפך), הכשרת מפלגות ערביות שפועלות בגלוי (עד כדי ריגול וסיוע לטרור) נגד אופייה היהודי של מדינת ישראל, מניעת שלילת תושבות של מחבלים, תמיכה ב"איחוד משפחות" שפוגע ברוב היהודי במדינה, מתן גושפנקה חוקית להשתלטות הבדואים על אדמות מדינה ואדמות פרטיות, חיוב השבת גופות מחבלים, פגיעה במאבק בחרם נגד ישראל, העדפה מתקנת למיעוטים, כפיית גיוס חרדים (אך לא ערבים).
  • פסיקה שנועדה לסכל מדיניות שאינה מקובלת על בג"ץ: אישור תכנית ההינתקות, אישור לממשלת מעבר שימיה ספורים לנהל משא ומתן עם אש"ף ולהציע ויתורים מרחיקי לכת.
  • פסיקה מגמתית נגד מתיישבי יהודה ושומרון: ביטול זכות הקניין של יהודים על אדמות שנרכשו לפני 1948, הוצאת צווי הריסה לבתי יהודים גם כאשר אין בעלים התובע את הקרקע וגם כאשר חריגות הבניה מינוריות, מניעת הריסת בתי ערבים שנבנו באופן בלתי חוקי, פסילת מתווי הסדרת בניה שבמסגרתם ניתן פיצוי לתובעים, אפלייה שיטתית לרעת יהודים במשך הטיפול בעתירות. כתוצאה מהחד-צדדיות של פסיקות בג"ץ רוב העתירות שהגישו חברי כנסת מגיעות ממפלגות שאינן אוהדות את ההתיישבות.
  • התנהלות כשחקן פוליטי לכל דבר: טרפוד מינוי שופטים שמאמינים בריסון שיפוטי; שימוש בפסקי הדין ככלי תעמולה להאדרה עצמית ולהכפשת נבחרי ציבור; תקיפת מבקרי המערכת המשפטית כ"מחריבי הדמוקרטיה" והתנגדות להקמת גופים לביקורת שופטים; ניצול הלכי רוח ציבוריים כדי לצבור סמכויות במסגרת פסקי דין; הפעלת שדולה בכנסת; החרמת טקסים ממלכתיים מחד והשתתפות בכנסים של גופים פוליטיים מאידך.

סקירה השוואתית של מדינות דמוקרטיות בעולם מעלה כי אין אח ורע בעולם המערבי לעוצמה שמרכזת בידיה המערכת המשפטית, המשלבת סמכות של שופטים למנות שופטים וסמכות בלתי מוגבלת לפסול חוקים. 

תומכי האקטיביזם השיפוטי, בניגוד למתנגדים לו, מציגים את בג"ץ כגוף משפטי-מקצועי נטול כל זיקה פוליטית, בדיוק כפי שבג"ץ מציג את עצמו באופן מטעה. בנוסף, המצדדים מציירים את שופטי בג"ץ כדמויות על-אנושיות שאינן מושפעות מאג'נדות אישיות או מרגשות. המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי מכירים במושכל הראשון של מדעי המדינה, קרי שאין אדם או גוף החסין מהשפעתו המשחיתה של הכח וכי האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. מבקרי המהפכה השיפוטית, שביניהם ניתן למצוא מומחי משפט בכירים, שרי משפטים ושופטי בית המשפט העליון בדימוס, מזהירים מפני המגמה המסוכנת אליה נסחף בג"ץ הפוגעת באופן אנוש באמון הציבור. הם מציינים כי הבחירה בהתנהלות פוליטית הופכת את בית המשפט ל"בית השופטים" שבו כל שופט פוסק לפי ערכיו האישיים. אותם מתנגדים קוראים להשבת האיזון בין הרשויות והחזרת בית המשפט למעמדו כגוף מקצועי נטול יומרות פוליטיות.

לקריאת הספר מדינה בשלטון בג"ץ, כתב אישום: בג"ץ נגד הדמוקרטיה הישראלית  > לחצו כאן

אודות, הכר את השופט

קרדיט: נדב נחמני