הפרדת רשויות הינה מאפיין בסיסי והכרחי בכל משטר דמוקרטי.
חשיבות העיקרון הזה הוגדר עוד בתחילת המאה ה־18 על ידי הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה, שרצה למנוע את עריצות המשטר כלפי אזרחיו.
כוונתו הייתה שכל הרשויות מאזנות זו את זו ובולמות את שאיפותיהן של האחרות להשתלטות מלאה ויצירת שלטון חסר מעצורים. לדבריו, "אילו חוברה הסמכות לשפוט עם סמכות החקיקה, היו חייו וחירותו של הנתין נתונים לפיקוח שרירותי, שהרי אז היה השופט גם המחוקק".
ברוח עיקרון זה נטבע המשפט "הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". מנסחי החוקה האמריקנית בסוף המאה ה־18 הדגישו גם את חשיבות הפרדת הרשויות, וכתבו: "אין כל חירות אם לא תופרד סמכות השפיטה מסמכויות החקיקה והביצוע".
בעשרות השנים האחרונות, ובמיוחד מאז כהונתו של השופט אהרון ברק והכרזתו על ה"מהפכה החוקתית", הופר האיזון בין הרשויות.
עד כה ביטל בג"ץ 20 חוקים לפחות (רק בשנת 2020 בוטלו חוק הפיקדון וחוק ההסדרה), 12 מתוכם בין השנים 2012–2017. ועוד עשרות חוקים לא נחקקו עקב הפחד שלא "יעברו את מבחן בג"ץ".
שמשמעה הרחבת היכולת לפרש חוקים, לעיתים באופן המנוגד לניסוח המילולי של החוק ובוודאי של כוונת המחוקק המקורית, המשתקפת בפרוטוקולים של וועדות החקיקה.
פסיקה על פי עקרונות עמומים כגון "מידתיות" ו"סבירות" (שבכל תנאי ומצב, אלו עקרונות סובייקטיביים שאינם יכולים להישען על דבר מלבד השקפת המתבונן).
כך שבג"ץ יוכל לקבל כל עתירה גם אם הוגשה על ידי צד שלא נפגע באופן ישיר.
כדי לאפשר לבג"ץ לדון בכל נושא, לרבות נושאים פוליטיים מובהקים.
כל אלה הביאו את בג"ץ למעמד על־חוקי, המאפשר לו להכתיב למחוקק מה לחוקק ומה לא לחוקק, לכפות על הממשלה מדיניות או לאסור מדיניות.
לפטר שרים וראשי ערים, למנוע מהלכים כלכליים, להתערב בנושא דת והלכה, לעצור מהלכים צבאיים, לשנות את מדיניות המלחמה בטרור, לטרפד את מאמצי הממשלה לפתור בעיות אקוטיות כבעיית המסתננים ועוד.
לא מדובר בתרחיש תאורטי, אלא במציאות יומיומית. כל ההחלטות הפוליטיות־ביטחוניות המשמעותיות בעשרים השנים האחרונות לא התקבלו על ידי נבחרי ציבור. אלא על ידי קומץ שופטים שהשקפת עולמם מייצגת ציבור קטן מאוד. בנוסף לכך, חשוב לציין כי בית המשפט מקבל מדי שנה מאות עתירות מטעם ארגונים "חברתיים" במימון של ממשלות זרות שמטרתן שינויי יסוד עמוקים במהות המדינה כיהודית ודמוקרטית. התבוננות מפוכחת תגלה לאזרחים כי במאזן הרשויות הנוכחי של המדינה – כמעט ואין להם השפעה על התנהלותה.
באופן אירוני מתרץ בג"ץ את נטילת הסמכויות הללו מנבחרי הציבור, בצורך להגן על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם. בפועל, נוהג בג"ץ לא פעם ולא פעמיים בדרך של איפה ואיפה ומכתיב באופן שרירותי את האידאולוגיה הפוליטית שלו. ברצותו יאסור על אזרח יהודי לגור בישוב ערבי, וברצותו יחייב יישוב קהילתי יהודי לקבל תושב לא יהודי; ברצותו יפסול מדיניות שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה בטענה כי "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב", וברצותו יאשר מהלכים הפוגעים בזכויות האדם של אלפי אזרחים (למשל ההתנתקות מגוש קטיף וחבל עזה) בטענה שמדובר "באקט פוליטי שמקובל על רוב חלקי הציבור". ועוד קצרה היריעה.
נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט
