פסק הדין בעניין פיטורי היועצת המשפטית לממשלה ממחיש פעם נוספת כיצד בית המשפט העליון בוחר להציב את עצמו כגורם על‑מנהלתי מעל הדרג הנבחר. במקום לאפשר לממשלה לממש את אחריותה הציבורית ולקבל החלטות הנוגעות לאמון, משילות ותפקוד מערכת האכיפה, בחר בג״ץ להרחיב את ההגנה על תפקיד היועמ״שית באופן שמרוקן מתוכן את סמכות הממשלה. המשמעות המעשית היא קיבוע מצב שבו יועץ משפטי שאיבד את אמון הדרג הנבחר הופך לבלתי ניתן להחלפה כמעט, תוך יצירת חסם משמעותי בפני קביעת מדיניות, קידום רפורמות ונשיאה באחריות ציבורית. זו עוד נדבך במגמה של התערבות שיפוטית עמוקה בלב המשילות, והעדפת שיקולים מוסדיים‑משפטיים על פני הכרעת הבוחר והאינטרס הדמוקרטי.