עמדת המיעוט של השופטת דפנה ברק‑ארז – “הריסה? רק אם יש הרוגים”

בפסק דין שעסק במפגע שהטמין חמישה מטעני חבלה רבי‑עוצמה באוטובוסים בחולון ובבת‑ים, השופטת דפנה ברק‑ארז הייתה היחידה שהציעה לעצור את הליך ההריסה של דירת המפגע – למרות שברור שהפיגוע שנמנע היה עלול להסתיים בטבח המוני.

מה היא טענה?

• לדבריה, אין הצדקה להרוס בית כאשר “לא היו נפגעים”.

• לטענתה, מדיניות הריסת בתים עד היום התבססה על “פיגועים קטלניים”, ולכן המקרה הזה “לא מתאים להריסה”.

• היא קראה לעכב את ההריסה ולהעביר את הדיון ל“הרכב מורחב”.

מה הבעיה בעמדה הזו?

• המחבל ניסה להרוג עשרות ישראלים — העובדה שהאוטובוסים היו ריקים הייתה מקרה; לא שיקול מידתיות.

• לפי הפרקטיקה הביטחונית, ההרתעה נועדה למנוע את הפיגוע הבא, ולא לחכות שיקרה אסון כדי להעניש.

• הדרישה שלה לדיון נוסף ו“עיכוב ההריסה” יוצרת דפוס עקבי של הארכת הליכים והחלשת כלי ההרתעה של מערכת הביטחון.

• העברת הדיון להרכב מורחב משמעה בפועל: עיכוב שמונע מהצבא לבצע פעולת הרתעה קריטית בזמן אמת.

התוצאה

בעוד שני שופטים (שטיין וגרוסקופף) הכירו בחומרת המעשים ואישרו את ההריסה, ברק‑ארז בחרה בעמדה המגינה על זכויות המפגע על חשבון צרכי הביטחון וההרתעה.

(מיעוט) ביטול הריסת דירה של המחבל חסן צנובר ביצע את פיגוע הטרור החמור בחולון ובת ים. בג"ץ 6083-10-25